התחשבות בחוויה הסובייקטיבית של העונש: הערות לדין הרצוי והמצוי

האם ראוי להתחשב בחוויה הסובייקטיבית של ריצוי העונש לשם קביעת חומרתו? ובהנחה שהתשובה לכך חיובית, מהי הסמכות המתאימה לעסוק בכך? וכיצד הדיון הנורמטיבי עומד ביחס לדין המצוי? שאלות אלו מתעוררות במיוחד במסגרת מדיניות ענישה גמולית בה ישנו משקל רב לצורך בהלימה בין חומרת העבירה בנסיבותיה וחומרת העונש המוטל בגינה. באופן מעשי, דיון זה חשוב במיוחד בעת קביעת עונשם של אסירים שסבלו סבל חריג במאסר בשל הפרת זכויותיהם או בשל מאפיינים אישיים חריגים. המאמר מציע שני מסלולים, על בסיס הדין הקיים בישראל, להתחשבות בחוויה הסובייקטיבית לצורך קביעת העונש ההולם: בשלב גזר הדין ובשלב השחרור המוקדם. המאמר טוען כי לשלב השחרור המוקדם יתרונות בכל הנוגע להערכת חוויה סובייקטיבית חריגה. יתרונות אלו נובעים מנקודת הזמן המאוחרת ואופי שיקול הדעת שהיא מפעילה. המאמר מציע מתווה להתחשבות בחוויה הסובייקטיבית של העונש, במקרה ובהיקף המתאים לשם הערכת העונש ההולם. הצעה זו מבוססת על שיקולים נורמטיביים ואמפיריים המסייעים בקביעת סוג והיקף החוויה הסובייקטיבית החריגה.